top of page

בנימה אישית,

כשהייתי בת 12, אמא שלי עזבה את הייטק, את המשרה הנוחה במשרד מול המחשב והחליטה שהיא מקימה עסק להכנת עוגות, התחביב והביטוי לכישרון הנצחי שלה. כמו עצמאית היא עברה עליות, מורדות והתמודדה עם ההשלכות של מגפת הקורונה, כמו כולנו. היא נאלצה לשנות את האופי של העסק שלה, למצוא את הדרך לתפעל אותו ולהתפרנס, להמשיך לספק ולמכור ללקחות שלה, למרות הסגרים, למרות המגבלות. ככה הרגשתי לגבי העסקים הקטנים והעצמאיים במלחמה הזו, ידעתי כמה הם הופכים עולמות בשביל להמשיך לשמור על העסק שלהם, לקבל לקוחות, להמשיך עם האומנות, עם התוצרים - וגם לדאוג לפרנסה שלהם. גם אם הם מילואימניקים, מפונים, צעירים- זה קושי גדול, הדיסוננס בין לשמור על השגרה לבין להישאר מרוכזים במלחמה, להיות אבלים על מה שאיבדנו במהלך המלחמה, לתרום ולפעול למען הזהות הישראלית.

אני רציתי לחפש ולראות איך אנשים צעירים ועצמאיים, איך עסקים מקומיים, שלוקחים חלק גדול בשגרה הישראלית שלנו, באוכל המקומי שמאפיין אותנו, בייבולים והיבוא שאנחנו מגדלים בארץ, באומנות וביצירה גדולה, בתרבות-  מתפקדים לצד המלחמה.

במישור הויזואלי, 

הייתי רוצה לצלם תמונות מוארות, צבעוניות. לתפוס נפילות אור טבעי וליצור מוקדי אור בתמונה ממקורות אור מלאכותיים(כגון אש). תמונות שיצולמו במהלך המלאכה, במהלך העבודה והפעולה. במהלך היצירה של התוצר, של האומנות. לכן ארצה לייצר הקפאה של הפעולה, באמצעות מהירות תריס גבוהה - ליצור תמונות שרואים בהן את החלל שמסביב, את המרחב של היצירה.

הייתי רוצה להעביר בתמונות שלי מסר של עשייה, של אומנות - כל אחת בדרכיה ובמקומה. להעביר את איך שאני תופסת אותם- או לפחות חלק ממנו, אנשים שעבדו קשה, בנו עסק קטן וביתי שנעשה בעשר אצבעות ועבודה קשה - עם המון תשוקה לעבודתם ולמלאכתם, שזה משהו שרואים שמנחה אותם. הם עובדים במה שהם אוהבים - ובנו עסקים קטנים, שמעבירים ערכים של יצירה, של אומנות, של משהו שמכונות לא יכולות לעשות בצורה כל כך טובה כמו אנשי מקצוע של עבודת ידיים מדויקת, בעלי ידע אינסופי ותשוקה למקצוע שלהם.

bottom of page