מה לא עברתי עם הפרויקט. שיניתי נושא באמצע, צילמתי פרזנטציות שלא שימשו אותי, אנשים ביטלו לי ברגע האחרון צילומים, צילמתי בימים גשומים, בימים רותחים, הגעתי ונאבדתי בכל מיני מקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם - מלנסוע בשש וחצי בבוקר ביום שישי לצרופה ועד ללצלם בעיר התחתית ולנסות לנווט שם בלי GPS, שבהתחלה לנסות למצוא את האנשים הכי מיוחדים עם העסקים הכי משוגעים.

אבל באיזשהו שלב הבנתי, שאני צריכה ללכת אחרי מה שאני אוהבת, אחרי אומנות ויצירה ואחרי פשטות ומקומיות - כי זה האתגר שלי. למצוא מקומות שאנשים, הקימו, עם חזון ומממשים אותו ולמצוא מה מיוחד ויפה בו, למה האנשים האלו עושים את העבודה שלהם בצורה כל כך טובה, למרות שרובוט כמעט יכול להחליף אותם. ונהנתי, לשמוע על סיפורים, על חומרים שונים, על שיטות עבודה בכדרות, לראות מכשירים וכלים שצורפים משתמשים בהם ונראים כאילו הומצאו במאות הקודמות ואפילו על טמפרטורות שונות של התכת זכוכית.

אבל גם היה לי קשה. למצוא אנשים שיסכימו להצטלם, למצוא זמן מתאים - לי ולהם, למצוא את המקומות שמתאימים לפרויקט שלי, שמעבירים את המסר של המקומיות, של המלאכה ושל האהבה וההנאה מהיצירה, משהו שהתברר כבכלל לא קל.
אבל זה לימד אותי להיות בררנית, לא לוותר על מה שאני רוצה - והיו לי כל מיני כיוונים שלא עבדו ולא התאפשרו אבל למדתי להתמודד עם זה. להפיק מכל יום צילום משהו טוב. גם אם הייתי צריכה לחזור למקום לצלם שוב, להתבאס שאם הייתי מכוונת את הפוקוס על המקום הנכון הייתי יכולה לקחת את התמונה ואז זוכרים את זה ומתקדמים ביום הצילום הבא.
המסע שלי עם הפרויקט היה ארוך וקצר בו זמנית, קשה אבל מספק, ההשקעה משתלמת, אני גאה בו ונהנתי מכל רגע של עבודה עליו :)